תנ"ך על הפרק - שמות י - טור הארוך

תנ"ך על הפרק

שמות י

60 / 929
היום

הפרק

מכות ארבה וחושך

וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בֹּ֖א אֶל־פַּרְעֹ֑ה כִּֽי־אֲנִ֞י הִכְבַּ֤דְתִּי אֶת־לִבּוֹ֙ וְאֶת־לֵ֣ב עֲבָדָ֔יו לְמַ֗עַן שִׁתִ֛י אֹתֹתַ֥י אֵ֖לֶּה בְּקִרְבּֽוֹ׃וּלְמַ֡עַן תְּסַפֵּר֩ בְּאָזְנֵ֨י בִנְךָ֜ וּבֶן־בִּנְךָ֗ אֵ֣ת אֲשֶׁ֤ר הִתְעַלַּ֙לְתִּי֙ בְּמִצְרַ֔יִם וְאֶת־אֹתֹתַ֖י אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי בָ֑ם וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּי־אֲנִ֥י יְהוָֽה׃וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹן֮ אֶל־פַּרְעֹה֒ וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֗יו כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י הָֽעִבְרִ֔ים עַד־מָתַ֣י מֵאַ֔נְתָּ לֵעָנֹ֖ת מִפָּנָ֑י שַׁלַּ֥ח עַמִּ֖י וְיַֽעַבְדֻֽנִי׃כִּ֛י אִם־מָאֵ֥ן אַתָּ֖ה לְשַׁלֵּ֣חַ אֶת־עַמִּ֑י הִנְנִ֨י מֵבִ֥יא מָחָ֛ר אַרְבֶּ֖ה בִּגְבֻלֶֽךָ׃וְכִסָּה֙ אֶת־עֵ֣ין הָאָ֔רֶץ וְלֹ֥א יוּכַ֖ל לִרְאֹ֣ת אֶת־הָאָ֑רֶץ וְאָכַ֣ל ׀ אֶת־יֶ֣תֶר הַפְּלֵטָ֗ה הַנִּשְׁאֶ֤רֶת לָכֶם֙ מִן־הַבָּרָ֔ד וְאָכַל֙ אֶת־כָּל־הָעֵ֔ץ הַצֹּמֵ֥חַ לָכֶ֖ם מִן־הַשָּׂדֶֽה׃וּמָלְא֨וּ בָתֶּ֜יךָ וּבָתֵּ֣י כָל־עֲבָדֶיךָ֮ וּבָתֵּ֣י כָל־מִצְרַיִם֒ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־רָא֤וּ אֲבֹתֶ֙יךָ֙ וַאֲב֣וֹת אֲבֹתֶ֔יךָ מִיּ֗וֹם הֱיוֹתָם֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּ֥פֶן וַיֵּצֵ֖א מֵעִ֥ם פַּרְעֹֽה׃וַיֹּאמְרוּ֩ עַבְדֵ֨י פַרְעֹ֜ה אֵלָ֗יו עַד־מָתַי֙ יִהְיֶ֨ה זֶ֥ה לָ֙נוּ֙ לְמוֹקֵ֔שׁ שַׁלַּח֙ אֶת־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים וְיַֽעַבְד֖וּ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיהֶ֑ם הֲטֶ֣רֶם תֵּדַ֔ע כִּ֥י אָבְדָ֖ה מִצְרָֽיִם׃וַיּוּשַׁ֞ב אֶת־מֹשֶׁ֤ה וְאֶֽת־אַהֲרֹן֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֔ם לְכ֥וּ עִבְד֖וּ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם מִ֥י וָמִ֖י הַהֹלְכִֽים׃וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה בִּנְעָרֵ֥ינוּ וּבִזְקֵנֵ֖ינוּ נֵלֵ֑ךְ בְּבָנֵ֨ינוּ וּבִבְנוֹתֵ֜נוּ בְּצֹאנֵ֤נוּ וּבִבְקָרֵ֙נוּ֙ נֵלֵ֔ךְ כִּ֥י חַג־יְהוָ֖ה לָֽנוּ׃וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם יְהִ֨י כֵ֤ן יְהוָה֙ עִמָּכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֛ר אֲשַׁלַּ֥ח אֶתְכֶ֖ם וְאֶֽת־טַפְּכֶ֑ם רְא֕וּ כִּ֥י רָעָ֖ה נֶ֥גֶד פְּנֵיכֶֽם׃לֹ֣א כֵ֗ן לְכֽוּ־נָ֤א הַגְּבָרִים֙ וְעִבְד֣וּ אֶת־יְהוָ֔ה כִּ֥י אֹתָ֖הּ אַתֶּ֣ם מְבַקְשִׁ֑ים וַיְגָ֣רֶשׁ אֹתָ֔ם מֵאֵ֖ת פְּנֵ֥י פַרְעֹֽה׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה נְטֵ֨ה יָדְךָ֜ עַל־אֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ בָּֽאַרְבֶּ֔ה וְיַ֖עַל עַל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְיֹאכַל֙ אֶת־כָּל־עֵ֣שֶׂב הָאָ֔רֶץ אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר הִשְׁאִ֖יר הַבָּרָֽד׃וַיֵּ֨ט מֹשֶׁ֣ה אֶת־מַטֵּהוּ֮ עַל־אֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֒ וַֽיהוָ֗ה נִהַ֤ג ר֥וּחַ קָדִים֙ בָּאָ֔רֶץ כָּל־הַיּ֥וֹם הַה֖וּא וְכָל־הַלָּ֑יְלָה הַבֹּ֣קֶר הָיָ֔ה וְר֙וּחַ֙ הַקָּדִ֔ים נָשָׂ֖א אֶת־הָאַרְבֶּֽה׃וַיַּ֣עַל הָֽאַרְבֶּ֗ה עַ֚ל כָּל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַיָּ֕נַח בְּכֹ֖ל גְּב֣וּל מִצְרָ֑יִם כָּבֵ֣ד מְאֹ֔ד לְ֠פָנָיו לֹא־הָ֨יָה כֵ֤ן אַרְבֶּה֙ כָּמֹ֔הוּ וְאַחֲרָ֖יו לֹ֥א יִֽהְיֶה־כֵּֽן׃וַיְכַ֞ס אֶת־עֵ֣ין כָּל־הָאָרֶץ֮ וַתֶּחְשַׁ֣ךְ הָאָרֶץ֒ וַיֹּ֜אכַל אֶת־כָּל־עֵ֣שֶׂב הָאָ֗רֶץ וְאֵת֙ כָּל־פְּרִ֣י הָעֵ֔ץ אֲשֶׁ֥ר הוֹתִ֖יר הַבָּרָ֑ד וְלֹא־נוֹתַ֨ר כָּל־יֶ֧רֶק בָּעֵ֛ץ וּבְעֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶ֖ה בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃וַיְמַהֵ֣ר פַּרְעֹ֔ה לִקְרֹ֖א לְמֹשֶׁ֣ה וּֽלְאַהֲרֹ֑ן וַיֹּ֗אמֶר חָטָ֛אתִי לַיהוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶ֖ם וְלָכֶֽם׃וְעַתָּ֗ה שָׂ֣א נָ֤א חַטָּאתִי֙ אַ֣ךְ הַפַּ֔עַם וְהַעְתִּ֖ירוּ לַיהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם וְיָסֵר֙ מֵֽעָלַ֔י רַ֖ק אֶת־הַמָּ֥וֶת הַזֶּֽה׃וַיֵּצֵ֖א מֵעִ֣ם פַּרְעֹ֑ה וַיֶּעְתַּ֖ר אֶל־יְהוָֽה׃וַיַּהֲפֹ֨ךְ יְהוָ֤ה רֽוּחַ־יָם֙ חָזָ֣ק מְאֹ֔ד וַיִּשָּׂא֙ אֶת־הָ֣אַרְבֶּ֔ה וַיִּתְקָעֵ֖הוּ יָ֣מָּה סּ֑וּף לֹ֤א נִשְׁאַר֙ אַרְבֶּ֣ה אֶחָ֔ד בְּכֹ֖ל גְּב֥וּל מִצְרָֽיִם׃וַיְחַזֵּ֥ק יְהוָ֖ה אֶת־לֵ֣ב פַּרְעֹ֑ה וְלֹ֥א שִׁלַּ֖ח אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה נְטֵ֤ה יָֽדְךָ֙ עַל־הַשָּׁמַ֔יִם וִ֥יהִי חֹ֖שֶׁךְ עַל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְיָמֵ֖שׁ חֹֽשֶׁךְ׃וַיֵּ֥ט מֹשֶׁ֛ה אֶת־יָד֖וֹ עַל־הַשָּׁמָ֑יִם וַיְהִ֧י חֹֽשֶׁךְ־אֲפֵלָ֛ה בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִֽים׃לֹֽא־רָא֞וּ אִ֣ישׁ אֶת־אָחִ֗יו וְלֹא־קָ֛מוּ אִ֥ישׁ מִתַּחְתָּ֖יו שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים וּֽלְכָל־בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל הָ֥יָה א֖וֹר בְּמוֹשְׁבֹתָֽם׃וַיִּקְרָ֨א פַרְעֹ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה וַיֹּ֙אמֶר֙ לְכוּ֙ עִבְד֣וּ אֶת־יְהוָ֔ה רַ֛ק צֹאנְכֶ֥ם וּבְקַרְכֶ֖ם יֻצָּ֑ג גַּֽם־טַפְּכֶ֖ם יֵלֵ֥ךְ עִמָּכֶֽם׃וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה גַּם־אַתָּ֛ה תִּתֵּ֥ן בְּיָדֵ֖נוּ זְבָחִ֣ים וְעֹל֑וֹת וְעָשִׂ֖ינוּ לַיהוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃וְגַם־מִקְנֵ֜נוּ יֵלֵ֣ךְ עִמָּ֗נוּ לֹ֤א תִשָּׁאֵר֙ פַּרְסָ֔ה כִּ֚י מִמֶּ֣נּוּ נִקַּ֔ח לַעֲבֹ֖ד אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וַאֲנַ֣חְנוּ לֹֽא־נֵדַ֗ע מַֽה־נַּעֲבֹד֙ אֶת־יְהוָ֔ה עַד־בֹּאֵ֖נוּ שָֽׁמָּה׃וַיְחַזֵּ֥ק יְהוָ֖ה אֶת־לֵ֣ב פַּרְעֹ֑ה וְלֹ֥א אָבָ֖ה לְשַׁלְּחָֽם׃וַיֹּֽאמֶר־ל֥וֹ פַרְעֹ֖ה לֵ֣ךְ מֵעָלָ֑י הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֗ אֶל־תֹּ֙סֶף֙ רְא֣וֹת פָּנַ֔י כִּ֗י בְּי֛וֹם רְאֹתְךָ֥ פָנַ֖י תָּמֽוּת׃וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה כֵּ֣ן דִּבַּ֑רְתָּ לֹא־אֹסִ֥ף ע֖וֹד רְא֥וֹת פָּנֶֽיךָ׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו. הודיעו הקב"ה שאף על פי שכבר רך לבו והתודה על עונו אני הכבדתי את לבו: למען שיתי. למען שאשית אותותי אלה בקרבו וידעו את גבורתי ולא שאענישם יותר מפני הכובד הזה: ולמען תספר. דבר למשה בשביל כל ישראל פי' תספר אתה וכל ישראל והזכיר כובד לב עבדיו בשביל שכתוב למעלה ויכבד לבו הוא ועבדיו ובזה המעמד הודיע הקב"ה למשה מכת הארבה ושיתרה בה לפרעה כי למה אמר לו בא אל פרעה אם לא שיאמר לו כלום ולא סיפר הכתוב אלא דברי משה לפרעה וקיצר בדיבור השם למשה וכן דרך המקראות פעמים מקצר בזה ופעמים בזה. ובמדרש אלה שמות רבה דורש שהודיעו ברמז מדכתיב למען תספר באזני בנך ובן בנך זאת מכת הארבה כמה דתימא עלי' לבניכם ספרו ובניכם לבניהם: ויבא משה ואהרן. כתב ר' אברהם ידוע כי בכל המכות בא אהרן עם משה כי הוא המליץ אבל הזכיר עתה משה ואהרן בעבור שציוה פרעה להשיב את שניהם וגירשם באחרונה מה שלא עשה כן בכל המכות: הנני מביא מחר. כתב הרמב"ן י"מ שימים רבים הי' בין מכת ברד למכת ארבה מדכתיב כל עץ הצומח לכם ועל דעתי לא הי' ביניהם רק ימים מועטים כי משפט המצרים לא הי' אלא י"ב חודש וכן כתיב הפלטה הנשארת לכם מן הברד אלמא באותה שנה עצמה הי' אלא הברד הי' בחדש אדר ולא קודם לכן כי הי' השעורה אביב והחטה אפילה ולא הזיק הברד כי אם יכנה תחזור ותצמח ועדיין לא פרחה הגפן ולא הנצו האילנות ולכן אמר הכתוב ואת כל עץ השדה שבר כי שבר הענפים שלא מצא בהם פירות ואחרי כן בחודש ימים בניסן צמחה החטה והכוסמת והיא הפלטה הנשארת להם מן הברד והאילנות הוציאו פרח ועל כן אמר הצומח לכם מן הברד שבא הארבה ואכל הפרחים ובחדש הזה נגאלו: ויפן ויצא מעם פרעה. י"מ שפנה אל המלך ויצא דרך אחורנית. וי"מ ויפן חוזר אל פרעה פי' ויפן פרעה וירא והנה משה יוצא בכעס בלא רשותו. וטעם יציאת משה שחשב כמו שפחדו בברד כן יפחדו עתה בארבה שלא ימותו ברעב ויצא כדי שיתיעצו יחד. וכתב הרמב"ן והנכון כי כן הי' עושה בכל פעם בבואו לפני פרעה שמתרה בו ויוצא מלפניו אלא שהוצרך להזכירו כאן בעבור ויושב את משה ואת אהרן: ויצא וגו' ויאמרו עבדי פרעה אליו. אבל לפני משה לא רצו להראות שהיו מפחדים ממנו: מי ומי ההולכים. כיון שאתם אומרים לילך כדי לזבוח ולא ילכו אלא ראשי העם והזקנים שדרכן לזבוח ומשה השיב כי חג ה' לנו וצריך שנצא כולנו: ראו כי רעה נגד פניכם. הרעה שאתם רוצים לעשות דהיינו שאתם רוצים לברוח היא נגד פניכם ומעידה בכם כיון שאתם מבקשים לילך עם טפכם. אי נמי הרעה שאתם מבקשים לעשות היא תשוב על פניכם שלא תצאו מכאן ואפרע מדה כנגד מדה. אי נמי ראו כי רעה נגד פניכם וקרובה לבא אליכם מאתי ואגמול אתכם רעה בראותי כי אתם מבקשים לברוח: ורוח הקדים נשא את הארבה. לפי שהיא חמה כדכתיב וימן ה' רוח קדים חרישית ותך על ראש יונה ודרך הארבה לבא בעת החום כדכתיב בנבואת נחום מנזריך בארבה וטפסריך כגוב גובי החונים בגדרות ביום קרה שמש זרחה ונודד וכשרצה הקב"ה שתסיר המכה הביא רוח ים שהיא קרה: ואחריו לא יהיה כן. ואותו של יואל שכתוב בו וכמוהו לא נהי' פירש"י שאותן היו של מינים הרבה ושל משה ממין אחד. והקשה הרמב"ן דהא כתיב ויתן לחסיל יבולם ויגיעם לארבה וכתוב אחר אמר ויבא ארבה וילק ואין מספר. ואולי רוצה לומר שהי' הארבה של משה גדול משל יואל ושאר המינים של יואל גדולים משל משה ואלה דברים בטלים הם אלא בכל גבול מצרים נמשך אלפניו וכו' ולאחריו לא יהי' כן שם אבל במקומות אחרים אפשר שיהי'. וכתב ר' אברהם (ר"ח. כצ"ל) בפירושו שמעת תפלת משה ואילך אין ארבה מפסיד בכל גבול מצרים והוא דבר ידוע. ויתכן בפשט הכתוב בשביל שמכת ארבה רגילה לבא הרבה פעמים ועוד שאותו של פרעה הי' בדרך מקרה שרוח הקדים נשאו ועל כן אמר כי הי' גדול מאוד מכל אשר נהי' במקרה העולם כי לפניו ולאחריו איננו בא כמוהו במקרה ובגדלו ידעו כי מכת אלהים היא כי אין דרך לבא במקרה כך וגם אותו של יואל מכת אלהים. וי"מ אותו של יואל זה אחר זה כדכתיב יתר הגזם אכל הארבה ויתר הארבה אכל הילק ושל משה הי' כולו ביחד: חטאתי לה' אלהיכם ולכם. על שביזה אותם וגירשם אמר חטאתי לכם וביקש מהם שימחלו לו: שא נא חטאתי. דבר לשון יחיד למשה כי הוא הגדול ואלהים לפרעה ואמר העתירו לשניהם דרך מוסר אע"פ שהי' יודע שמשה הוא המעתיר כדכתיב למתי אעתיר לך והעתרתי אל ה': לא נשאר ארבה אחד. ולא מתו כמו הצפרדעים כדפרישית לעיל שלא נבראו עתה ברי' חדשה אלא רוח הקדים נשאם ממקומם ובסור המכה חזרו מה שאין כן בצפרדעים: וימש חושך. מלשון ימושני שהי' עב עד שהי' ממשמשין אותו בידים כי לא הי' חושך מאפיסת אור השמש אלא שירד עליהם אויר עב שהי' בו ממש והי' מכבה כל נר ואש שהיו להם על כן לא ראו איש את אחיו שלא היו יכולין להשתמש לא לאור הנר ולא לאור האבוקה: צאנכם ובקרכם יוצג. כי חשב אנשי מקנה הם ולא יניחו כל ממונם ויברחו ואם יברחו ישאר לנו עושר גדול כי רוב עשרם הי' במקנה: גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות. לא אמר על דעת שירצה לקחת ממש זבח או עולה כי זבח רשעים תועבה אלא אינו אלא חיזוק כי כל כך תכבד עליו יד ה' עד כי ירצה ליתן זבחים ועולות וכל אשר יש לו כופר בעד נפשו: לא אוסיף עוד ראות פניך. שלא ראהו אח"כ ומה שאמר ויקרא פרעה למשה ולאהרן אפשר שלא ראהו אלא הלך עד פתח ביתם וצעק בחושך קומו צאו. אי נמי לא אוסיף עוד ראות פניך בהיכלך שאבא אליך אלא אתה תבוא אלי:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך